מבלי ששמנו לב, אנחנו מילדות מנסים לענות על השאלה – מי אני? השאלה מבטאת את הניסיון למצוא את המקום שלנו בעולם המוזר ולא ברור הזה שהגענו אליו לא מזמן. בילדות, התשובות לרוב יהיו תלויות בחוויה הסובייקטיבית של הלמידה של מה זה אומר להרגיש אהוב ובטוח.
עם הזמן, התשובות נאספות, לא מתוך נוכחות מודעת, אלא מתוך האינסטינקט ההישרדותי שמחפש ביטחון. התשובות לאט נבנות לאגו אשר תופס את עצמו מיוחד במינו ונפרד משאר הדברים.
האגו, לשם הדיון, הוא מצרף המחשבות, תכונות האופי והנטיות הרגשיות שכביכול מייצגות את העולם האישי הסובייקטיבי. אלו כמובן מושפעים מתהליכים כימיים וביולוגיים (גנטיים), ומאינסטינקטים שהתפתחו במוח האנושי במשך דורות. תהליכים ואינסטינקטים אלו נפרדים מהאגו לשם הדיון ונמצאים ברובד אחר של החוויה. בפסיכולוגיה המונח אגו מכיל את הצד האחראי על הישרדות והיכולות הנדרשות להתמודד עם העולם.
האני של האגו הוא למעשה השיקוף של השלכת זהות על חלקי האגו והזדהות עם מצרף המחשבות. השתקפות אשר ניתנת להבחנה רק כאשר נקודת המבט (פרספקטיבה) מתמוססת וניתן לשבת בתוך ובתור נוכחות אוהבת חסרת נפרדות.
אני כתבנית תומכת
אז האגו מתפתח מתוך המקום שמנסה להבין מה קורה ולהבין איך להתמצא בכל מה שקורה.
החוויה האנושית עמוסה בשלל חוויות אשר על רובן המוחלט אין כלל שליטה. עוד מהרחם עוברים מתחילים ׳ללמוד׳ ולהגיב לחוויות שהאם חווה ולרמות ההורמונים בגוף שלה. חוויית הלידה נצרבת בתוך התת מודע וברובד הריגשי של התינוק כאשר אין עדיין יכולת לנתח ולהבין מה קורה, ואז יש מספר שנים טובות בהן יש תלות מוחלטת באנשים אחרים רק לשם ההשרדות.
לעולם הריגשי של הילד זולגות השפעות מהמשפחה, החברים, התרבות החברתית, המעמד הסוציו-אקונומי של המשפחה, והטרנדים המקובלים באותה תקופה.
מתפתחת ההכרה בגוף הפיזי, אשר נחווה כל הזמן בעזרת מערכת העצבים. הגוף עצמו משתנה לעיתים קרובות, והאינסטינקט ההשרדותי של להגן על הגוף לא מרפה לשניה מהרגע שנולדנו.
המוח המתפתח סופג כמויות כמעט אינסופיות של מידע אשר אין זמן לנתח אותו לפני שנדרשים להגיב כך שהרוב נספג ומקוטלג בצורה אוטומטית ורק חתיכה קטנה מאוד מהמידע זמינה לנו במודע. אפילו הזיכרון שלנו סלקטיבי, מושפע מאופי החוויה, ולעיתים קרובות יותר מאשר לא, מאוחסן בצורה מעוותת יחד עם חתיכות מידע אשר כלל לא התרחשו במציאות.
לכל זה ניתן להוסיף תהליכים כימיים, גנטיים והשפעות של המיקרו-אורגניזם בקיבה.
החוויה האנושית מורכבת ומסובכת, ומוסיף על הסיבוך הזה קול פנימי שמקריין את החוויה, שופט אותה לטוב ורע, ומספר לנו מה אנחנו צריכים לעשות ומה אנחנו יכולים או לא יכולים לעשות.
כדי להתמודד עם המורכבות האני מתפתח כתבנית מחשבתית אשר מסייעת לשים את החוויה בפרופורציות ובאופן יחסי למשהו שכביכול נשאר קבוע (האני – נקודת המבט) למרות שכל מה שהוא מגדיר כחלקיו בפועל משתנים. ״אני״ הופך להיות ההגדרה, ה״בעלים״ ואף הגורם לכלל החוויה. הרגשות, גוף, מחשבות, בחירות ותגובות הופכים להיות ״שלי״, ולחילופין, הנ״ל הופך להיות אני ומה שמייצג אותי.
למשל, הרבה יותר קל (בתחילת הדרך) לעכל את כל המחשבות והחוויה של מחשבה בעזרת ההגדרה "אני חושב". ללא ההגדרה הזו האגו מתבלבל ולא מסוגל להכיל את החוויה הגדולה של רצף מחשבות בלתי נשלט וללא מטרה מסוימת.
אני זה רק מחשבה
עם תרגול מתמשך ניתן להבחין שהדברים פשוט קורים מעצמם וללא ״אני״ שגורם אותם. למעשה, לאחר תרגול ממושך מתגלה שהאני הוא תבנית מחשבתית אשר מושלכת על שאר המחשבות באופן אוטומטי אך ניתן לזהות את שבריר השניה בין המחשבה המקורית לבין האוטומט שעוטף אותה במילה ״אני״ או ״שלי.
אין אני שחושב, אין אני שעושה, אין אני שמרגיש.
תרגיל מומלץ הוא לעשות מדיטציה ולנסות לאתר את המקור של המחשבה. את המקום ממנו המחשבות נובעות. התרגול מאפשר להבחין שמחשבה עולה מתוך השקט וכאילו משום מקום. היא אז נטענת במטען ריגשי ומקבלת צורה מילולית או ויזואלית. ומיד לאחר מכן היא נעטפת בפרשנות הנקראת ״אני״.
התפתחות התבנית
ככל שמחשבה תופיע לעיתים קרובות יותר היא תתעצב לדעה אשר האני יאמץ ויקרא לה שלי. לעתים קרובות, ובעיקר בגלל שהושלכה עליה שייכות ובעלות האגו יתייחס לדעה כבעלת משקל ומשמעות גדולה יותר מדעות שהן לא שלי ויתחיל לתייג את הדעה כאמת. בהתאם האמת הזו תכנס כלבנה בתוך בניין העצמי שנבנה ותכונות אופי והתנהגויות ינבעו מתוך מערך האמונות החדש. התנהגויות שיכולות להיות עדינות מאוד ועד קנאה לאמת החדשה ומוכנות להגן עליה עם מלחמה ועד מוות.
את תבנית האני אנחנו לומדים מגיל קטן ומשייכים אליה את כלל החוויה ואף את מהות החוויה והחיים עצמם. ההישרדות בעצמה נקשרת לנוכחות האני ובהתאם לרגשות ומחשבות שהאני מקושר אליהם. מהמקום הזה מתפתחת הקנאות למחשבות והדעות שלי, מכיוון שפגיעה בהן משמעה פגיעה בביטחון שלי.
האני היא המחשבה שחוזרת על עצמה הכי הרבה במהלך חיינו, אך חזרתיות, תכופה ככל שתהיה, לא נוסכת אמת לתוכה ולא מוסיפה לה מהות שאין לה. מחשבה היא רק מחשבה ואין לה שום משמעות.
שחרור האני
מדיטציה
ההבחנה שההזדהות מושלכת על החוויה כפרשנות של האגו מאפשרת לאט לאט לשחרר מהקונספט של אני.
מקל על הפעולה הזו תהליך מקדים של שחרור ההיצמדות לתוכן המחשבות ע״י הסטת תשומת הלב למטען הריגשי והאנרגטי שמאחוריהן ושחרורו (למשל חרדה ואשמה).
סמנטיקה
תרגול נוסף התומך בתהליך הוא אימון המיינד לחשוב ללא ״אני״ ע״י המנעות מהשימוש במילה וניסוח שונה של התתבטאות. לדוגמא, במקום להגיד ״אני חושב״ ניתן להגיד ״יש מחשבה״. במקום להגיד ״ממש הכעסת אותי״ ניתן להגיד ״יש כעס״. במקום להגיד ״אני״ ניתן להגיד ״יש הזדהות״.
הניסוח במהלך הדיון הפנימי חשוב פי כמה וכמה מהניסוח במהלך דיון עם אנשים חיצוניים. שינוי צורת ההתבטאות הפנימית גם קל יותר בהתחלה כי הפעולה נטולת תגובות חיצוניות אשר עלולות לדרוש התייחסות והסבר לצורת ההתבטאות החדשה.
באופן כללי ניתן לקבוע שסמנטיקה היא חשובה ומייצגת את נקודת המבט הנוכחית של הדובר. היא מאפשרת דיוק והתקרבות לניסוח האמת אך עם זאת, מדויקות ככל שיהיו המילים בעצמן הן לא אמת אלא רק ביטוי לינארי-מילולי של אמת לא-לינארית, כוללת ובלתי ניתנת לתיאור אלא רק לחוויה סובייקטיבית.
הרהור על מי אני?
כפי שצויין במאמר על הרהור ושאלת שאלות נכונות, התמקדות בשאלה מי אני תוך כדי הבחנה בתשובות שהמיינד נותן לנו מאפשרת למידה חשובה על מי ומה זה אני. בהתחלה התשובות שיצופו יהיו שמות תואר (יושב, מבולבל, תוהה, חכם, טיפש, מוזר, יפה, גבר, אישה, וכו׳), השם שלנו, הגוף שלנו, מערכות היחסים שלנו וכו׳. לגבי כל אחת מהתשובות אפשר לתהות האם זו תשובה מספקת. האם זה באמת מי ומה שאני וכל מי ומה שאני?
אני לא הגוף
כפי שקטועי גפיים ומשותקים יעידו, אנחנו לא הגוף שלנו. הגוף הוא כלי אשר נחווה באמצעות מערכת העצבים, אשר נחוות באמצעות המיינד, אשר ניתן להבחנה באמצעות התודעה. את הכלי הזה נשאיר מאחורינו כאשר הוא לא ישרת יותר האני האמיתי ויגמר זמנו.
אז מי אני באמת?
עם גילוי האני מתגלה הפרדוקס של העולם הלינארי – האני שאני באמת לא מתעניין בכלל במי אני מכיוון שהוא הכל והניסיון להפריד בין ״אני״ ל״לא אני״ הוא מגוחך וחסר משמעות. כאשר אני מתגלה, אגו וזהות מתגלים כאשליה וכמשחק שעשוע חסר תועלת.
אני אהבה נוכחת וכל מה שיש. הבריאה, המוגשם והבלתי מוגשם. החיים וכל מה שמעבר להם. ללא הגבלה של מרחב, זמן והגדרות אנושיות. אני/אתה/היא/הוא הם חלק ממי שאני ועם זאת לא מייצגים כלל את מי שאני מכיוון לא ניתן להפריד בין כלל חלקיי למי שאני. אני הלא-לינארי, הבלתי ניתן לתיאור, השלמות המוחלטת והשלם היחיד.