אשמה, גינוי וביקורת עצמית

במידה והטקסט מכיל הגדרות שאינכם מכירים המקרא (לינק בתפריט הראשי) יכול לעזור.

ביקורת

ביקורת בונה מול ביקורת מאשימה

במאמר זה כאשר נציין את המילה ביקורת הכוונה תהיה לביקורת טעונה ריגשית (מאשימה) אשר מייצרת כאב כפול – גם אצל מעביר הביקורת וגם אצל מקבל הביקורת. עם זאת, ניתן להעביר ביקורת בונה אשר מאפשרת למקבל הביקורת להשתפר. העברת ביקורת בונה היא אומנות נרכשת מכיוון שהיא דורשת לוותר על הרגשנות שנובעת ממערכת אמונות לא תומכת.

ביקורת טעונה ריגשית לרוב תנוסח ותתקבל בצורה מתנשאת ו/או מאשימה ו/או כועסת. ביקורת בונה תנוסח בצורה פרקטית, לא רגשנית, מלאת חמלה, ועטופה בכנות (למשל במידה והביקורת היא דעה היא תסוייג בהתאם).

ביקורת על אחרים כמראה לביקורת פנימית

בפועל, ביקורת חיצונית וביקורת פנימית הן זהות לא רק בגלל שהנפרדות היא אשלייה הנוצרת מהחוויה הסובייקטיבית, אלא גם מכיוון שכל ביקורת חיצונית שיש לאגו כלפי העולם תתבטא גם כביקורת פנימית של האגו כלפי עצמו. כך, כאשר ביקורת מתפתחת ולאחריה כעס במידה ומישהו שקבענו איתו מאחר, מתפתחת גם ביקורת פנימית כלפי עצמנו ופחד לעורר במישהו כעס דומה במידה ואנחנו מאחרים. למעשה, כל ביקורת חיצונית שאנחנו פוגשים מאפשרת לנו פתח קטן לעולמנו הפנימי ולמערך האמונות שלנו לגבי איך צריך להתנהג ומה ראוי לאהבה. כל ביקורת, היא סמל לתנאי שאנחנו מציבים לנו ולאחרים לאהבה.

אשמה

אשמה היא תולדה של הנרקיסיסטיות והנאיביות של האגו אשר מתהלך בעולם עם התפיסה השגויה שהוא היוצר, המקור והאחראי למתרחש; ושל מערכת אמונות שהתפתחה לגבי מה נכון, מה מותר, מה כדאי, איך ראוי, ומי ראוי לקבל אהבה.

אשמה, שניתן לראות אותה כפחד מלהיות משהו, תוביל למחשבות כרוניות על חוסר סיפוק וביקורת עצמית:

• אני לא מספיק טוב
• אני כישלון
• אני לא ראוי
• אני צריך לעשות משהו אחר
• אני לא מספיק חכם/יפה/מצחיק/עשיר/מוצלח/שרירי/גבוה/רגיש/רוחני/ממוקד/וכו׳

המחשבות הללו הן שיקוף של מערכת אמונות אשר מייצרת הגבלות ותנאים לאהבה. בילדות במיוחד, אך גם בבגרות, האגו מספח לעצמו אמונות כאלה בהתאם לסביבה בה הוא חי. ילד אשר קיבל עונשים, או אפילו פרצופים מאוכזבים מההורים שלו כל פעם שהוא קיבל ציון לא טוב בבית ספר כנראה למד שהוא ראוי לאהבה מהוריו רק אם הוא מצליח בלימודים.

התניות מסוג זה עלולות להתפתח גם בבגרות. אדם אשר בחר במקצוע פחות מתגמל כלכלית עלול לפתח תנאי לאהבה עצמית במידה והוא מסתובב רק עם אנשים אשר מרוויחים פי כמה וכמה ממנו. תנאי כזה יגרור למחשבות על הבחירה שלקח, לחרטה מזדמנת ולקונפליקט פנימי כואב בין המקצוע שהוא אוהב לבין תנאים כלכליים אשר נוחים יותר למראית עין. כמובן שאין כאן המלצה להמנע מסיטואציות כאלו, אלא לשים לב לרגשות האשם המתחבאות לעיתים מאחורי רגשות אחרים כמו קנאה וכעס.

כאשר ישנה הזדהות עם האשמה (ניתן לפתח אי-הזדהות בעזרת מדיטציה ולטינגו) האנרגיה שמשוחררת לעולם מבטאת בקשה לעונש ולהוכחות אשר יצדיקו את הרגש והמחשבות של הגינוי העצמי וחוסר הביטחון. מכיוון שטיבו של עולם הוא לקיים בקשות, סוחב האשמה יתקל בסיטואציות אשר מאפשרות לו להמשיך להוכיח לעצמו את המחשבה שמלווה אותו.

רגשות אשם במערכות יחסים

זוגיות היא כר פורה לרגשות אשם מכיוון שהמיינד הנאיבי ביחד עם חוסר ניסיון ורצון עז ״להצליח״ (להיות בן/בת זוג טובים) עלולים לייצר התעלמות מחוסר התאמה ומחוסר קבלה של האחר. כאשר מוסיפים לזה ניסיון מר מההורים, מחשבה ש״אהבה תמיד תנצח״ ופחד עמוק לאבד, ניתן להבין מדוע יש ריבים רבים כל כך ואשמה שהולכת ומצטברת במערכות יחסים.

אשמה היא אחת הסיבות הפופולריות להשאר במערכת יחסים לא טובה. לאחר שנים של רגשות אשם אשר מובילים לפיצוי יתר וביטול עצמי, קשה מאוד לאמץ גישה משחררת ומאפשרת ולעשות מעשה אמיץ כל כך. הרעיון שאנחנו ראויים למשהו טוב יותר מתחיל להראות לא הגיוני.

השלכת אשמה על אחרים בעזרת כעס או מניפולציות רגשיות

לעיתים קרובות חוסר הרצון להתמודד עם אשמה יוביל לנסיון להשליך אותה על אנשים אחרים בעזרת כעס או מניפולציות רגשיות. לדוגמא, מקרה בו אמא לילדים בוגרים אשר התפתחה בה האמונה שבמידה והילדים שלה לא רוצים להגיע אליה לארוחת שישי היא אמא לא טובה כי לא הנחילה להם את ערך המשפחתיות. חוסר היכולת שלה להכיל את האשמה הובילו לכך שכל מקרה כזה לווה במניפולציות רגשיות, כעס וביקורת, שבתורם גרמו להתפתחות אשמה אצל ילדיה. הילדים בתורם כועסים על האמא שלא מקבלת אותם ולא מאפשרת להם וכך נוצר מעגל ארוך של אשמה שיישבר רק במידה ואחד הצדדים יצליח להכניס סליחה למשוואה.

איך להתגבר על רגשות אשם?

הדרך האידיאלית להתמודד ולהגבר על אשמה היא לפתח סליחה, אך לפני שנצלול לסליחה, אשר שייכת יותר לעולם הרגש, ניתן לציין פריטי מידע אשר יסייעו להתמודדות מנטלית-מחשבתית עם חווית האשמה.

קודם כל יש לזכור שאשמה היא רק רגש (חוויה פיזית) וביקורת היא פרספקטיבה בלבד ולא אמת.

האמת היא שדברים לא קורים ׳בגלל׳ משהו ולכל היותר הם קורים בעקבות משהו. זה שהאגם התמלא במים לא קרה בגלל הגשם אלא בעקבות הגשם. הגשם קרה בעקבות התעבות העננים, רוחות, טמפרטורות ספציפיות במקומות ספציפיים, השפעת התעשייה על האקלים, השינוי הטבעי של האקלים בזמן היחסי בו אנחנו חיים, וכו׳ וכו׳ וכו׳. באותה צורה, דברים לא התרחשו בגלל שנלקחה החלטה כזו או אחרת אלא לכל היותר בעקבותיה. וההחלטה נלקחה בעקבות המידע שהיה באותו רגע, הרגש שהיה באותו רגע, ושאר התנאים הקודמים שבנו את הסיטואציה כפי שהיא נחוותה באותו רגע. האמת היא שאין החלטה אחרת שהייתה יכולה להלקח באותו רגע.

ניתן להבחין שכל ביקורת פנימית או חיצונית היא דעה גרידא בעזרת ההבחנה שהיא יחסית. כלומר, מכוער, כישלון, לא אכפתי, שמן, מבולגן, תלותי, טיפש וכו׳ – הן נקודות מבט שיפוטיות אשר שמות אותנו או אחרים על ספקטרום דימיוני עם נקודה דמיונית אשר מגדירה את טווח ה׳מספיק טוב׳. עם תשומת לב ניתן לראות שהטווח הזה משתנה לעיתים קרובות וכך גם הנקודה. בהעדר טווח ונקודה קבועים ניתן לקבוע שהביקורת היא כלום פרט לבחירה שלנו לשפוט את עצמנו או את האחרים.

סליחה

סליחה היא הדרך האידיאלית להתגבר על רגשות אשם ולהמנע מהסבל הנובע מהם מכיוון שהמיינד אינו מסוגל לתקן את עצמו. כמו עם כל רגש, עם התפתחות של סליחה בתודעה ובתשומת הלב ייתכן ועדיין יהיו חוויות זמניות של רגשות אשם, אבל נקודת המבט לגבי החוויה תשתנה וכך הסבל הנובע מהחוויה יעלם גם עם החוויה עצמה לא נעלמת לחלוטין.

סליחה היא האמצעי והתוצאה טבעית של תרגול מדיטציה. התרגול במהותו הוא למידה של קבלה של מה שיש, וסליחה אמיתית פירושה קבלה של הדברים כפי שהם.

איך לסלוח

עם תרגול מדיטציה ניתן לשים לב שהדברים קורים מעצמם. כלומר אין ׳מישהו׳ שחושב ואין ׳מישהו׳ שפועל. תוכן המיינד הוא רצף מחשבות המבוסס על מקבץ אמונות שנצברו במהלך החיים מבלי שהתרחשה בחירה מודעת במה להאמין ובמה לא. המיינד שלעצמו הוא כמו תוכנת מחשב המגיעה ריקה שאנחנו נולדים ומתוכנתת עם ההתבגרות בהתאם לסביבה בה גדלנו עם השפעה של אלמנטים נוספים שאין שליטה עליהם כמו גנטיקה.

לדוגמא, כאשר ילד רואה את אמא ואבא רבים על כך שאבא לא מסדר אחריו הוא יכול לפתח אמונה מזדהה עם האמא ולתרגם פעולה כזו כחוסר אכפתיות או לפתח אמונה מזדהה עם האבא ולגדול להיות מבולגן כפעולת מרד דרכה הוא ישפוט האם הוא אהוב או לא.

התרגול מאפשר לנו לזהות שמבוגרים הם בעצם ילדים גדולים וכך גם אנחנו. בתוכנו תמיד יהיה ילד פנימי אשר מתרגז, מתבייש, מפחד, ומאמין בדברים שאנשים אחרים אמרו לו. ההכרה בנאיביות והבורות הנצחית של המיינד מאפשרת לראות שכולנו ילדים וכך לגשת לעצמנו ולאחרים כהורים ולסלוח להם כי הם פשוט לא יודעים.

במאמר על הרהור ניתן למצוא תרגולים על סליחה ועל קבלה של הילד הפנימי.

לאפשר לעצמנו להיות מה שאסור

כפי שצויין בפוסט על חרדה, ניתן להבחין מה הביקורת העצמית מספרת לנו שאסור לנו להיות ולאשר לנו להיות הדבר הזה. התרגול נעשה בעזרת הבטחה פנימית לא להציב לעצמנו תנאים לאהבה, ולאהוב את עצמנו גם כאשר אנחנו כאלה – מאחרים, טיפשים, מגושמים, וכו׳.

לבקש סליחה

סליחה היא תרגול משמעותי ועמוק שלא ניתן לעשות יותר מדי ממנו. בתרגול של סליחה אנחנו נתחיל ב5 דקות של התמקדות בנשימה ואז נביא אל תשומת הלב את הדבר או האדם אותו אנחנו מבקרים או מאשימים ונתחיל לבקש סליחה. ייתכן מאוד שהאדם הזה הוא אנחנו והדבר הזה היא אמונה שיש לנו. להכל אפשר לסלוח ולהכל מומלץ לסלוח. גם לעצמנו, גם לצד השני אם יש, וגם לחוויה עצמה.

נתרגל זאת כך:
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני סולח לי/לך/לזה״.
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני מבקש סליחה ממני/ממך/מזה״.

לדוגמא:
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני סולח לכיווץ שיש לי בגוף״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני סולח לזה שאני מרגיש אשם״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני סולח לי שאני שכחן״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני סולח לרונית שנעלבה ממני״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני מבקש סליחה מהכיווץ שיש לי בגוף״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני מבקש סליחה על האשמה שלי״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני מבקש סליחה שאני שכחן״
״עד כמה שאני יכול כרגע, אני מבקש סליחה מרונית״

שחרור (לטינגו) של אשמה

כמו כל רגש, הסבל מאשמה מתפוגג כאשר נותנים לאשמה להיות בדיוק כפי שהיא. כלומר, חוויה פיזית-אנרגטית אשר ניתן לה להיות כואבת/מכווצת/שורפת/דוקרת בדיוק כפי שהיא, בלי לטבוע במחשבות, בלי לשפוט אותה ובלי לבקר אותה.

חשוב לזכור שאשמה וביקורת הן לא סיבה טובה להאשים ולבקר את עצמך. כלומר, יש לשים לב מתי הביקורת העצמית מייצרת לופים ונוצרת ביקורת עצמית על כך שיש ביקורת עצמית. כאשר נכנסים ללופ מומלץ לאשר את הביקורת ולסלוח לה בשביל לשבור את הלופ ומיד לאחר מכן לחזור להתרכז בנשימה ובחוויה הפיזית-אנרגטית של האשמה.

תירוצים של האחזות באשמה

ישנן מספר סיבות פופולריות אשר המיינד יאחוז בהן על מנת לא לשחרר את האשמה.

אנשים רבים יטענו שהאשמה היא רגש חשוב כי ללא הרגשת אשמה כולם יעשו דברים נוראיים ולא יקחו אחריות על מעשיהם. כדי להתמודד עם טענה זו יש לזכור שהיא משקפת נקודת מבט של עולם מפחיד ואמונה שאנשים רעים מטבעם והדבר היחיד שמחזיק אותנו מלהרוס זה את זה הם חוקים חברתיים שנקבעו. עם כך, לפני שנוכל לשחרר את האשמה נאלץ לשחרר את הפחד שמאחורי האשמה.

האחזות בביקורת

באופן אבסורד האגו מאמין שהוא יודע מה קורה, שהוא יודע מה אמור לקרות, וששני הדברים האלה צריכים להיות זהים. המון סבל נובע מביקורת כלפי העולם בצורה של אמונה שמשהו צריך להיות אחרת. ניתן לטעון שאם כולם ימנעו מלרצות לשנות לא תהיה התקדמות והתפתחות ואכן דבר מהכתוב לא סותר זאת. אך במידה והרצון לשנות נובע ממקום לוחמני, מאשים ומתנגד, יווצר סבל והאנרגיה הזו אף תפגום במאמצי השינוי. ניתן לפעול בצורה דומה אך ממקום אחר – של לעזור לאנשים, סקרנות וחדוות היצירה.

טענה שגויה היא שאם כולם ימנעו מלרצות לשנות אנשים ימשיכו לסבול ולא נצליח למנוע סבל. מעבר לכך שעצם הטענה היא שכדאי להשתמש בסבל על מנת למנוע סבל, בפועל העלמותה של הביקורת מובילה לתחושת שלווה וסיפוק. ואכן, אם כולם יחושו שלווה וסיפוק ייתכן וכולם ימנעו מלרצות לשנות כי הכל כבר עכשיו בסדר. דעה אישית היא שעולם כזה יהיה עולם עם סבל הולך ונעלם.

היתרונות שבהלקאה עצמית

אנשים רבים מייצרים אשמה כדי לסבול וכך ״לכפר״ על החטאים שלהם. אך למרות מה שהמיינד אולי מספר, הלקאה עצמית לא עוזרת לצד השני, אינה מבטאת בקשה של סליחה, ואינה מביאה סליחה. יש לשים לב ליתרונות שהמיינד מאמין שקיימים בלהרגיש אשמה ולפרק אותם על ידי קבלה מוחלטת שזאת האמונה שקיימת בפנים, סליחה לאמונה, ותרגול של אמונה חדשה.

אין סיבה אמיתית להחזיק אשמה. נולדנו תמימים וחסרי-חטא וכך גם נמות. אשמה היא לא הגורם המונע מכם לא לפגוע באחרים אלא הגורם שמונע מכם לעזור לאחרים בצורה אידיאלית ולהגשים את עצמכם לטובת הכלל. אם זה עוזר, אלוהים כבר סולח לכם.