מחשבות טורדניות או זמניות הן חלק מהחוויה האנושית הבסיסית. עוד לא נולד האדם שלא חשב. התרגול המדיטטיבי ותשומת הלב לעולם הרגש מאפשרים לנו להבחין בכך שהמחשבות קורות מעצמן ואין לנו מה לעשות עם זה.
עם זאת, ניתן לפתח את האפשרות להשפיע על תוכן המחשבות והתדירות בה הן מבקרות אותנו ע״י למידה על המקור שלהן, שינוי ההתייחסות אליהן והפסקת ההזדהות עימן. כך למעשה אפשר להפסיק לסבול ממחשבות טורדניות ולפתח יחס חדש אל תוכן המחשבה.
בנוסף, למידה על מהות המיינד וטיבן של מחשבות מאפשר גם לאלו אשר לא סובלים ממחשבות טורדניות מידע חשוב על התהליך של ההתפתחות האישית.
מה זה מיינד?
המיינד הוא המרחב בו מתרחשות המחשבות, האמונות והאגו הנרקיסיסטי אשר מתעסק בלי הפסקה ב״אני״. הוא כמו החלק במחשב עליו נכתבות כל התוכנות שעם הזמן ניצוק לתוכן זהות.
המיינד הוא גם הכלי דרכו חווים את הגוף הפיזי. המרחב של ה experiencer.
רגש לעומת זאת, (פחד, קנאה, בושה, אשמה, כעס, גאווה, תשוקה) הוא תוצאה של מערכת האמונות של המיינד אשר משתקפת בגוף ונחווית בעזרת המיינד עצמו. מערכת האמונות שלנו היא תוצאה של נסיבות סביבתיות, תרבותיות ותורשתיות אשר התפתחו אצלנו במשך דורות.
תוכן המחשבות לא משנה (מעבר מתוכן להקשר)
תרגול של הפניית תשומת הלב אל עבר עולם הרגש מאפשר לנו ללמוד מדוע תוכן המחשבות לא משנה ובפועל המחשבות הן רק שיקוף של העולם הרגשי. למעשה, המחשבות יכולות לשמש ככלי מצוין להפניית תשומת הלב אל עבר העולם הריגשי שלנו ותזכורת עצמית לשים לב לתחושות ולרגשות. למשל, במידה ואנחנו שומעים מחשבות מפחידות בראש שמתארות דברים רעים שיקרו בעתיד או שקרו בעבר (שאנחנו נפגע, שאחרים יפגעו, שאנחנו נפגע באחרים), ניתן לא לטבוע בתוכן המחשבות ולהפנות את תשומת הלב אל עולם הרגש וכך ״לטפל״ במקור.
ניסיון אישי מלמד שההיפרדות מעולם התוכן הוא קשה מכיוון שעם השנים יצקנו זהות לתוך התוכן. כלומר סיפרנו לעצמנו ש״אני חושב ש…״ והאמנו שהמחשבות האלה מייצגות את האני הפנימי שלנו. אך ההיפרדות הזו מאפשרת להכניס שלווה ושמחה לחיים ומאפשרת להתעורר ליכולת הבחירה שלנו במה להאמין ואיך להשתמש במיינד שלנו.
מחשבות הן לא אני
המיינד הוא כלי של למידה מבוססת תבניות אשר התפתח עבור המטרה של הישרדות הגוף. ככזה, הוא נועד כדי לשמור עלינו ולהגן עלינו מכל רע שיכול להתרחש. אם כך, אפשר להבין מדוע התפתחה הנטייה של המיינד להדבק דווקא למחשבות מפחידות ומדאיגות.
פרט לאינסטינקטים שנצרבו במערכת התורשתית שלנו לאורך דורות של פחדים, המיינד של התינוק שהרגע נולד הוא נקי מתוכן ואמונות מפחידות. אמונות נאספות ונאגרות במהלך החיים מהסביבה. אנחנו למדים מההורים, מהחברים, מהשבט ומהטלוויזיה ממה אנחנו צריכים לפחד.
עם האבחנה הזו ניתן לשים לב שהקולות שאנחנו שומעים בפנים הם כלל לא שלנו. הם הקלטות של דברים ששמענו מהסביבה ואספנו אלינו מתוך מטרה לשרוד ולקבל אהבה. באופן די גורף ניתן לקבוע שמחשבות הן רעיונות בלבד ולא אמת, ואף רעיונות לא מקוריים אלא דברים ששמענו וקלטנו מהסביבה.
המיינד של התינוק הוא נאיבי ובור, ולכן רגיש מאוד להשפעה סביבתית ותרבותית. בבגרות, האיכות הנאיבית של המיינד לא משתנה. גם בבגרות אין למיינד את היכולת להבדיל בין אמת לאשליה אבל הזהות שנוצקה לתוך תכני המיינד לא מאפשרת להודות בנאיביות והבורות הנצחית. קבלתה של הנאיביות מאפשרת לנו את היכולת לסלוח למיינד וכך לאפשר מעבר נעים מתוכן לקונטקסט.
מילים הן חסרות משמעות
מילים הן סמלים והן חסרות משמעות בפני עצמן. גם המילים שאתם קוראים ברגע זה הן חסרות משמעות ללא הכוונה שמאחוריהן והמשמעות שהכותב או הקורא יוצקים לתוכן (ולרוב המשמעות תהיה שונה לכותב ולקורא).
מדוע אם כך להאחז ולהתפקס בחסר המשמעות במקום להפנות את תשומת הלב למה שמלא במשמעות?
מחשבות הן לא אמת
גם ניסיון חיים לא ארוך במיוחד מאפשר לחוות סיטואציות חברתיות שניתן לנתח במיליון דרכים או לשים לב לדעות שמשתנות עם הניסיון. לרוב אדם בוגר יחווה המון כאלו, וגם ישים לב למגוון הרחב של הדעות ונקודות המבט שיש לבני האדם כזן אחד. רק יהירות או פחד יכולים לגרום לאדם לא להשתכנע שהדעות שלו לא מייצגות אמת אבסולוטית גדולה יותר מדעות אחרות.
ייתכן ואדם יחשוב שהדעות שלו צודקות יותר, אבל צדק ואמת הם שני דברים שונים לחלוטין. צדק הוא עניין תרבותי וכל תרבות מגדירה עבור עצמה מה צודק ואיך מחליטים מה צודק. לרוב בעולם מערבי הצדק יוכרע ע״י מה שהרוב חושב שצודק.
לדוגמא, עד לא מזמן זה היה צודק ומותר להחזיק עבדים, להפלות נגד נשים, לרצוח לפי דת, גזע ונטייה מינית. דוגמאות יותר קרובות מבחינה כרונולוגית הן עישון מריחואנה ואכילת חיות. בחינה של 2 התופעות האחרונות מאפשרות לראות בזמן אמת את השינוי של הצדק.
עם זאת, אמת לא ניתנת לשינוי והיא לא חוויה סובייקטיבית. אמת נשארת איתנה ונכונה תמיד ולא תלויה בסביבה, תרבות, או נקודת מבט. הדרך היחידה להבין אמת היא לחוות אותה ולתת לחוויה להוכיח באופן עצמאי שהיא אינה למעשה סובייקטיבית גם אם יש אלמנט סובייקטיבי שחווה אותה. פרשנות מילולית שתנתן לחוויה תגרע מהאמת שנלמדה ולעולם לא תהיה מדוייקת מספיק כדי לתאר את הדבר שאי אפשר לתאר.
אם כך, תוכנן המילולי של המחשבות אינו אמת אלא נקודת מבט שגם אנחנו בעצמנו לא תמיד מאמינים לה ומשנים אותה לעיתים תכופות.
כדאי לתהות מדוע אנחנו לא מתייחסים למחשבות של אחרים בצורה רצינית כל כך כמו שאנחנו מתייחסים ל״שלנו״?
ניתן למצוא שלווה רבה ושחרור בההבנה שתוכן המיינד לא מכיל אמת. שחרור כזה מפנה את תשומת לבנו לחפש אמת במקומות בהם יותר סביר שהיא תמצא.
יחס מחשבות – רגש
הרגש ישפיע על המחשבה, אך המחשבה לא יכולה להשפיע על הרגש.
במיינד רגיל גם המחשבות וגם הרגש קיימים בפני עצמם וקיום אחד אינו תלוי בקיום השני. הן חוויות הקורות מעצמן ללא ״אני״ שגורם אותן. עם זאת, יחסי הכוחות ביניהם אינו שווה ולמחשבות יש אנרגיה חלשה יותר מאשר רגש.
המחשבות קורות מעצמן אך האיכות שלהן (ולכן גם התוכן שלהן) הוא שיקוף של האנרגיה של הרגש הנוכחי. כלומר, כאשר אנחנו חווים פחד המחשבות שנשים לב אליהן יהיו בעיקרן מחשבות של פחד הנובעות מפחד. הרגש משפיע על המחשבות ללא שליטה וללא בחירה.
המחשבות לעומת זאת אינן מסוגלות להשפיע על הרגש בצורה זהה מכיוון שהן רק מילים שניתן לחוות בצורה סובייקטיבית-פנימית. אדם שמח אמנם יכול לבחור להתרכז וליזום מחשבות שאופיין ״שלילי״, אך הרגש ישתנה רק בעקבות הכוונה (intention) שמאחורי המילים ולא בעקבות התוכן, או לחילופין בעקבות הבחירה להפנות את תשומת הלב לרגש אחר אשר קיים במערכת ואשר נגיש מכיוון שהחוויה הפיזית שלו צרובה בגוף. אדם יכול להזכר במשהו רע שקרה, אך המחשבה/הזיכרון הן לא הגורם לרגש. הרגש היה שם תמיד.
רגש אשר שוחרר (ע״י סליחה) וכל האמונות שהן המקור של הרגש שוחררו אף הן, לא יורגש שוב ותוכן הזכרון לא יוכל להוביל עוד אל התחושה של הרגש. הצריבה של הרגש והאחסון שלו בגוף משתחררים.
ניתן אם כך להבחין בין המחשבות ובין הכוונה והרגש שמאחורי המחשבות. ההבחנה הזו קריטית מכיוון שהיא מאפשרת ותומכת בשינוי ובמעבר מהתרכזות בתוכן להתרכזות בהקשר (content vs context).
בהסתכלות אבולוציונית ניתן אולי למצוא הסבר מובן יותר ליחסי הרגש-מחשבה. הרגשות האנושיים התפתחו עוד לפני תקופת האדם ואנחנו חולקים אותם עם שאר ממלכת החיות. מילים התפתחו בשלב הרבה יותר מאוחר.
מחשבות בשלב כל כך מוקדם של התפתחות האדם היו מורכבות ממראות ומצלילים שהיצור הקדמון שלף מהזכרון וערבב ביחד כדי ליצור סצנה מדומיינת. קל יותר להבין מדוע סצנה מדומיינת ללא מילים יכולה להשפיע על הרגש רק בגלל הזכרון הריגשי שצרוב במראות ובצלילים הללו.
מחשבות טורדניות, לופים מחשבתיים, וההתמכרות של המיינד לעצמו
הישנותן של מחשבות והתפתחותן של מחשבות אובססיביות וטורדניות מעידות על רגש אשר מבקש תשומת לב שתשחרר אותו להיות בדיוק כפי שהוא. יכולת הריפוי הטבעית של הנוכחות שלנו באה לידי ביטוי כאשר אנחנו מצליחים להיות עם הכאב שלנו בדיוק כפי שהוא ומבלי לרצות לשנות אותו. נוכחות חומלת, אוהבת ומחבקת.
התרגול האידיאלי יתרכז אך ורק בהפניה חוזרת של תשומת הלב אל החוויה הפיזית-ריגשית-אנרגטית מבלי להתרכז בתוכן המחשבות. עם זאת, כלי שיכול להיות לעזר בתהליך הוא צמצום תוכן המחשבות לידי קטגוריה ספציפית מבוססת רגש. כלומר, במקום לטבוע בתוכן המחשבות, לשים לב לאיכות המחשבות ולמקור שלהן ולציין אותם. לדוגמא, במקום לנתח בצורה אינסופית מקרה שקרה לנו הבוקר עם קולגה בעבודה אנחנו רק נזכיר לעצמנו שאנחנו מפחדים שלא יאהבו אותנו, שלא הבינו אותנו, שיצאנו לא בסדר וכו׳. ולאחר הצמצום הראשוני נצמצם את זה עוד ורק נזכיר לעצמנו שאנחנו מפחדים.
סוגי המחשבות
את המחשבות כמובן אפשר לקטלג לפי הרגש שהן מבטאות:
- מחשבות מפחידות/אובדניות – מחשבות על זה שאני אפגע ממשהו, מחשבות שאני אפגע במישהו, מחשבות שמישהו אחר יפגע ממשהו, מחשבות על כך שאני אפגע בעצמי. כולן מייצגות פחד.
- מחשבות תשוקתיות/מיניות – מחשבות על מיניות, נטיות מיניות, משיכה לאדם מסוים או סוג של חוויה, מחשבות על תשוקות גשמיות כמו כסף, הצלחה, ניצחון, וכו׳. כולן מייצגות תשוקה.
- מחשבות של בושה ואשמה – לא מספיק, לא ראוי, לא שווה, מחשבות על השפלה, ביקורת עצמית, וכו׳. כולן מייצגות רגשות של בושה ואשמה.
- מחשבות של גאווה – אני הכי טוב, אני יותר טוב מהם אז איך הם לא קיבלו אותי?, איך כולם נכשלו ואני הצלחתי, וכו׳. כולן מייצגות גאווה.
- מחשבות של כעס ותסכול – נמאס לי, איך הוא מעז?, בא לי להרוג אותו, וכו׳.
לאחר זיהוי הרגש מאחורי המחשבה יש לפנות את הזמן ולהפנות את תשומת הלב לחוויה הפיזית של הרגש. להכיר את החוויה של הרגש מבלי להתנגד אליה (ההתנגדות מובילה להעצמת הרגש), וללמוד כיצד לנוח יחד איתה ואולי אף לאהוב אותה.
עם זאת, את התבניות וההרגלים של המיינד קשה לשבור, ובמהלך התרגול המיינד ימצא דרכים מגוונות למשוך חזרה את תשומת הלב אל תוכן המחשבות מתוך האמונה שזו הדרך האידיאלית לשרוד. אחרי הכל, אם ניתן לשרוד בלעדיו – בשביל מה הוא משמש? להלן סוגי ה״מלכודות״ שניתן לשים לב אליהן.
מחשבות של ניסיון לפתור את הרגש
המיינד יתעסק בלוגיקה ויחפש לאתר סיבות הגיוניות למה לא ראוי/נכון/נחוץ/כדאי להרגיש את התחושה הקיימת. למשל בעקבות תחושת העלבות ייתכן והמיינד יתעסק בניתוח הסיטואציה וינסה להבין האם הצד השני באמת ניסה להעליב, האם יש סיבה אמיתית להעלב, ולמה אין צורך להעלב. כאשר שמים לב למחשבות כאלה קל יותר להבחין בניסיון לא להרגיש את הרגש. יש ניסיון ברור של המיינד ״לפתור״ את הרגש ולמצוא הסברים מדוע על הרגש הזה להעלם מן העולם. במקום לפתור את הרגש יש לתת לו להיות בדיוק כפי שהוא.
עם תרגול מתקדם מתפתחת ההבנה שכל מחשבה היא ניסיון לא להרגיש.
מחשבות על הצדקה של הרגש
המיינד יתעסק במחשבות אשר נובעות מתוך הרגש הספציפי עם מטרה להצדיק את הרגש. הצדקת הרגש שונה במהותה מקבלת הרגש. קבלת הרגש מתרחשת כאשר מחזירים את תשומת לב לתחושה הפיזית והאנרגטית של הרגש. למעשה, הצדקת הרגש מסיחה את תשומת הלב מקבלת הרגש וגורמת להתעסקות מתמשכת במיינד במקום ברגש עצמו.
דוגמא להצדקת הרגש: לאחר וויכוח עם מישהו שהכעיס אותנו אנחנו נמשיך להתעסק בנושא ונספר לעצמו ולאחרים כמה הם טעו ונחפש הצדקה לכעס שלנו. ״ככה לא מתנהגים״, ״זה לא מכבד״, וכו׳.
מחשבות של הצדקת הרגש עלולות לבלבל אותנו לגרום לנו לחשוב שלמרות שהמחשבות הן למעשה שיקוף של עולם הרגש, נראה שיש יכולת למחשבות גם להעצים את התחושה הריגשית. אך למעשה ההעצמה המורגשת של העולם הריגשי מתרחשת לא בגלל המחשבות אלא כתוצאה מההתעלמות מהחוויה הריגשית (גוף ואנרגיה).
איך לשחרר מחשבות?
המיינד לא יכול לתקן את עצמו
כפי שצויין, אין טעם בלהתעסק במחשבות עצמן אלא פשוט לתרגל תשומת לב לקונטקסט (המקור של החוויה) במקום לתוכן. מהסיבה הזו גם הדרך לשחרר מחשבות היא לא ע״י חשיבה של מחשבות נוספות.
למיינד אין את היכולת לתקן את עצמו וגם למעשה אין צורך לתקן כי אין משהו שבור. המחשבה שיש משהו לתקן היא פרשנות של המיינד שנתפס לאשליה שיש משהו לא מושלם מתוך פחד או נרקיסיסטיות. בפועל, אין משהו רע במחשבות – לא בתוכן שלהן ולא בעצם קיומן. אם כבר יש איזשהי ״בעיה״ זה הנטייה של המיינד לחפש בעיות אבל כפי שהוסבר קודם גם זו לא בעיה אלא תוצאה של התפתחות אבולוציונית של דורות ארוכים עם מטרה של הישרדות.
לשם הקלה מהכאב הנפשי או הריגשי של האדם יש צורך בשינוי פרדיגמה. המיינד הוא לא ״אני״, הוא כלי שאפשר ללמוד להשתמש בו בעזרת תשומת לב ותודעה נוכחת.
שבירת לופים
בהתקף חרדה או בזמן התקף אובססיה כלשהו הבאת תשומת הלב אל החוויה הפיזית-אנרגטית יכולה להיות משימה לא פשוטה. במצבים כאלה הניסיון לשבת למדיטציה לרוב יהיה קשה מנשוא. אם זו התחושה, מומלץ להשתמש בחושים שלנו כדי להפנות את תשומת הלב בצורה אחרת אל החוויה הפיזית.
למשל, לפקוח עיניים ולהתחיל לתאר מילולית את מה שהעיניים רואות. חוש הראיה הוא החוש שהכי קשה להתעלם ממנו (ולכן מומלץ להתחיל לתרגל בעיניים עצומות) ויכול לסייע מאוד בניתוק מחשבתי מהלופים המחשבתיים. במידה ויש סיבה לא להשתמש בחוש הזה ניתן לעשות דבר דומה עם חוש המישוש או חוש הריח. להפעיל אות החוש בצורה מכוונת ולתאר מילולית את התחושות.
לאחר זמן מה של תחושת הקלה זמנית מהלופים המחשבתיים והלחץ הריגשי שהם יצרו ניתן להסיט את המיקוד חזרה אל הנשימה ולשים לב שאם יש נשימה אז יש חיים וההתקף, למרות שהיה קשה, לא הרג.
דימוי שיכול לסייע להתמודדות עם מחשבות טורדניות
דימוי עוצמתי שעוזר הוא להתייחס למיינד שלנו כאל ילד קטן. דמיינו שהילד שלכם חוזר הביתה מהגן מפוחד שאף אחד מקשיב לו. האם הייתם מאמינים לו ומזדהים איתו ומתחילים לפחד יחד איתו? האם הייתם מנסים לשכנע אותו שאנשים כן ומקשיבים לו? או שהייתם מחבקים אותו ונותנים לו את תשומת הלב שהוא מבקש?
הדחקה לעומת התפקסות בקונטקסט
יש לשים לב שהתמקדות בחוויה הפיזית-אנרגטית והתעלמות מתוכן המחשבות משמעותן אינה להדחיק. הדחקה היא למעשה התעלמות מהחוויה הפיזית-אנרגטית בעזרת שימוש במיינד והתרכזות בחוויות חיצוניות אחרות כמו ספורט/עבודה/מין/טלוויזיה/וכו׳. הדחקה כזו תוביל להצטברות המטען הריגשי לאורך זמן אשר יתבטא בהתגברותם של מצבים מנטליים-ריגשיים מטלטלים או במחלות של הגוף.
התמקדות במקור החוויה לעומת זאת מאפשר למידה על מהות הרגשות ומקורן של הבעיות הפיזיות והרגשיות. ניתן לתרגל התמקדות חומלת ואוהבת אשר מחלחלת ריפוי ויוצרת נקודת מבט חדשה ומדויקת יותר על העולם הפנימי והחיצוני.
המשך יבוא…