הבודהה הגדיר את ההיצמדות (attachment) כמקור הסבל. כלומר ההיצמדות של האדם ופיתוח תלות לדברים שבהגדרתם זמניים. בין אם זה לאנשים, מעמד, חפצים, גוף, מראה, תחושות, וכו׳.
אקהרט טול ניסח את זה גם כ״לא להיות בעכשיו״.
אחרים הגדירו את זה כהעדר אהבה או נפרדות מאלוהים. כפער בין איך שאנחנו רוצים שהעולם יהיה לעומת איך שהוא בפועל.
בפשטות, אדם סובל כאשר ישנו ״אני״ אשר מפעיל התנגדות כלפי מה שיש. ללא אני לא תתפתח תלות בדבר וללא התנגדות הנוכחות מוצאת את מקומה הטבעי בעכשיו לצד אלוהים (קראו במקרא את ההגדרה).
סבל הוא חוויה משותפת לכל בני האדם ויוצא הרחק מעבר לגבולות הגוף הפיזי. אנשים מפתחים נטייה לסבול ממגוון חוויות מנטליות וריגשיות – דיכאון, חרדה, אשמה, בושה, אבל, אובדן, מבוכה, תשוקה, וכו׳ – ומספרים לעצמם שמקור הסבל האמיתי שלהם נמצא בחוץ (תלות) – במאורעות העולם כמו פרידה מחבר, מישהו שעקף בכביש, כישלון עסקי, גשם בזמן הלא נכון, המחשב שהתקלקל, או תקופת מבחנים. אף לא אחד מהדברים האלה מייצג את מקור הסבל.
הסבל תמיד נובע מבפנים והמקור שלו הוא פרספקטיבה שגויה – הגדרות ואמונות על איך אנחנו צריכים להיות מתוך אמונה ופרשנויות לניסיון עבר שמלמד אותנו איך אנחנו רואיים לאהבה.
אם זאת, הסבל תמיד מתבטא בגוף, וללא הכאב הפיזי, או לחילופין ללא הזדהות עם הגוף הפיזי ככל הנראה לא הייתה תשומת לב גדולה כל כך לסבל. התבוננות מדיטטיבית מאפשרת לנו לראות שכל סבל, ולמעשה כל רגש, מקבל ביטוי פיזי כלשהו והגוף משמש סוג של מחסן לרגשות של עובדו כראוי. המיקום והצורה בה הסבל מקבל ביטוי פיזי שונה עבור כל אדם ואדם. כל איבר הוא מקום אחסון פוטנציאלי ותהליך הגילוי של המחסן הפנימי והיכן כל דבר מאוחסן בגוף הספציפי מהווה התחלה טובה של היפרדות מהסבל.
הסבל הפיזי יתבטא בתחושת דקירה, צריבה, כיווץ, לחץ, שריפה, צביטה, ועוד. ככל שמתעלמים מהסבל התופעות הפיזיות עלולות להתרחב למחלות ובעיות פיזיות נוספות.
סבל בין דורי
כפי שצויין, הסבל נובע מהגדרות ואמונות על איך אנחנו או העולם צריכים להיות. ״מתנות״ אשר קיבלנו מהורינו ומהסביבה, והם מהוריהם, והם מכל הדורות שבאו לפניהם.
מיינד של ילדים הוא נאיבי וחסר ניסיון, וכך ילדים אשר מנסים להבין איך להיות חלק מהשבט מספחים לעצמם אמונות ומגדירים לעצמם מה היא הצלחה ומה הם חיים אידיאליים. ההגדרות, האמונות והשאיפות הללו מתפתחות לתנאים לאהבה עצמית, מה שבאופן כמעט בלתי נמנע מוביל לנטישה עצמית כאשר החיים לא מסתדרים לפי האמונות והשאיפות.
קידוש הסבל
לעיתים קרובות, וללא התערבות אוהבת, הסבל הופך לדרך חיים. אדם מאמץ לעצמו סיבות רבות ומגוונות להמשיך לסבול ואת כולן ניתן לקטלג תחת 4 האופציות (ייתכן ואדם יאלץ להכיר בכולן לפני שיוכל להשתחרר מהסבל):
- האמונה שאדם ראוי לסבל
- האחזות ביתרון שהסבל מאפשר
- התמכרות לסבל
- הזדהות עם הסבל
עם תרגול, ישנה התוודאות לעובדה שכל אחת מהסיבות הללו היא למעשה בחירה בסבל, ורק כאשר אדם הופך מודע לבחירה שלו בסבל ומקבל אותה כפי שהיא, מפתחת היכולת לבחור אחרת.
״אני ראוי לסבל״
ניתן לראות זאת במיוחד אצל אנשים אשר מרגישים אשמים. עם הזמן, האגו מפתח את האמונה שניתן לחיות בצורה לא טובה או שניתן להיות לא ראוי לאהבה.
הסובל מפתח את האמונה שחוסר ההצלחה שלו להיות מי שהוא רוצה להיות, או מי שאחרים רוצים שהוא יהיה, מהווה סיבה מספיק טובה להזמין אליו סבל לחיים.
האחזות ביתרון שהסבל מאפשר
בלי יוצא מן הכלל, לסבל יש יתרון נסתר והסובל יתקשה להשתחרר מהסבל ללא הכרה ביתרון המתקבל מהסבל שהוא בעצם הסיבה המסתתרת להמשך הבחירה בסבל.
סיבה זו מסבירה גם מדוע היתקלות בגישת חיים חדשה הטוענת שאין סיבה לגיטימית עבור אדם להזמין אליו סבל ולמנוע מעצמו אהבה עצמית לא תספיק עבור אדם לשנות את דרכיו.
בין היתרונות הפופולריים שהסבל מאפשר:
- ביטחון – באופן פרדוקסלי, אנשים רבים מוצאים ביטחון בסבל מכיוון שזה המוכר והידוע. הם סובלים כבר כל כך הרבה זמן שזה מה שהם מכירים. האפשרות לשינוי נראית כמעט בלתי אפשרית אך בפועל היא פשוט מפחידה. במיוחד בסבל בין-דורי אשר הועתק מאחד ההורים ניתן למצוא ביטחון מזויף אשר יהווה סיבה מספקת להמשך הסבל
- כפרה או סליחה – לעיתים מתפתחת האמונה שהסבל העצמי מהווה כפרה עבור התנהגות לא מספיק טובה ודברים ״רעים״ שנעשו.
- המנעות מגננתית – דומה במידה רבה לביטחון. הסבל מהווה סיבה להמנע מלעשות דברים שמפחידים. ״לא ניתן להכשל אם לא מנסים״ או ״אם אני לא אסבול אני עלול לעשות דברים רעים״.
- היצמדות לנתיב הרוחני – בפירוט למטה.
התמכרות לסבל
המיינד מורכב מתבניות והרגלים. היכולת הנפלאה שלו לאמץ הרגלים ולזהות תבניות היא זו שסייעה בהשרדות המין האנושי. עם זאת, הוא גם נוטה להתמכרויות והדבר שהוא מכור אליו הכי הרבה הוא החוויה עצמה. המיינד מתמכר לחוויה של החושים ולכימיקלים המשתחררים במוח בעקבות החוויה.
הזדהות עם הסבל
האגו מזדהה עם החוויה, מתייג אותה בטעות כ״אני״, ומפתח קשר חזק בין חוויה לבין קיום. כלומר כל עוד יש חוויה, יש אני. הסבל מאפשר חוויה תחושתית אינטנסיבית גדולה יותר מכפי שהאגו מדמיין לעצמו את תחושת השקט והשלווה ולכן למרות החיפוש הבלתי נגמר אחר החופש מהסבל, ממשיך האגו לבחור שוב ושוב לסבול.
אפשר אחרת – קריאה לשינוי
לא משנה מה האגו מספר ואילו קולות נשמעים בתוככם, אתם יכולים לבחור אחרת. אתם יכולים לחיות אחרת. וזה מתחיל בצעד קטן – להחליט.
זה לא יהיה תהליך קצר בהכרח, אך גם לא ארוך בהכרח. זה לא יהיה תהליך קל בהכרח, אך גם לא קשה בהכרח. אבל התהליך חייב להתחיל בהחלטה שאתם ראויים לחיות ללא סבל.
אחרי שההחלטה נלקחה נשאר רק ללמוד איך.
ראויים לאהבה
האמונה שניתן להיות ראוי לסבל מובססת עמוק בתוך אשמה ונובעת מבורות ונאיביות. הדרך לשנות את האמונה הזו היא סליחה. על מקור האשמה ועל סליחה אפשר לקרוא כאן.
החלק הבא שונה מרוב הכתוב באתר ומשתמש בגוף שני יחיד/ה מכיוון שהוא מיועד לפנות לאגו. הוא נכתב בלשון זכר ונקבה לחילופין ומכוון לשני המינים.
אתה ראוי לעצמך. אתה ראוי לאהבה. תמיד. זה קצת קשה להאמין בהתחלה, אבל זה נהיה קל עם הזמן.
את ראויה גם שאת מרגישה לא ראויה. גם שאת מתביישת בעצמך, גם שאת אשמה, גם שאת מפחדת, שאת כועסת, שאת מקנאה.
גם שאתה נכשל, גם שאתה מבקר את עצמך בשלל התיאורים שלבטח מלווים אותך מילדות או כאלה שאספת אל שפתך לאחרונה.
בין אם את חושבת שאת טיפשה, מתנשאת, דיכאונית, עצלנית, או סתם גרועה ללא סיבה מיוחדת. את ראויה לאהבה.
אין שום דבר שאתה צריך לשנות. אין שום דבר שאתה צריך להיות. לא חכם יותר ולא מוצלח יותר ולא יותר כמו האחים שלך.
אין שום דבר שתשני שלאחריו תרגישי פתאום ראויה יותר. אין שום דבר שתשני שיעשה אותך ראויה יותר.
אך איך להרגיש ראוי? איך לאהוב אותך בעצם? שאלה מצויינת! שאל את השאלה הזו בכל יום. בכל רגע. וכל פעם שעולה בך מחשבה שאולי אתה לא ראוי כרגע ויש דבר שעלייך לעשות לפני שתהיה ראוי, שאל את אותה שאלה.
קפצי קפיצת אמונה – leap of faith. הניחי מרגע זה שאת ראויה תמיד. ייתכן שמרגע זה גם כאשר תרגישי לא ראויה (אשמה/בושה) יצוץ בך הקול הזה שאומר ״אוללי אני כן ראויה?״. הקול הזה הוא הניסיון שלך לאהוב אותך. והניסיון הזה הוא אהבתך בכבודה ובעצמה.
שים לב לא להשתמש באמונה הזו ככלי מלחמה בעצמך. כאשר אתה מרגיש לא ראוי, המנע מלצאת לקרב בעזרת אמונתך החדשה. אהבה לא נלחמת – היא מאפשרת.
זכרי, את ראויה לאהבה גם שאת מרגישה שלא.
איך לוותר על היתרונות
זיהוי היתרונות המתחבאים מאחורי הבחירה בסבל דורש אומץ ותבונה, אך ברגע שהיתרונות זוהו נעשה צעד עצום לקראת הפרדות מהסבל.
כל יתרון שמסתתר מאחורי הבחירה בסבל ישוחרר בקלות במידה והאגו יקבל את מה שהוא מנסה להשיג בצורה אחרת. כלומר, במידה וגילינו שהאגו מבקש להרגיש ביטחון, ניתן, במקום לסבול בדרך הרגילה, לנהל שיח פנימי עם האגו ולהבין איך ניתן להעניק לו את הביטחון שהוא מבקש. הקשבה נעימה לאגו כפי שהיינו מקשיבים לילד קטן, יכולה לספק לו את הצרכים שהוא מנסה להשיג לעצמו בצורה מניפולטיבית.
הסבל בדרך הרוחנית
המורה הראשון של רבים מההולכים בדרך הרוחנית היה הסבל. הוא הסיבה להרבה אנשים לקום ולנסות לשנות. אך הסבל מתלווה להולך בדרך למשך שנים ארוכות ועדיין רוב ההולכים בדרך לא מצליחים להמנע ממנו עד יומם אחרון.
יש לשים לב מתי הסבל נהיה משימת חייו של הסובל.
בתחילת הדרך הסובל מצד אחד עסוק כל הזמן בלפתור את הסבל ומצד שני הוא ממשיך לייצר אותו, בלי לשים לב, על ידי הפוקוס בו וחוסר המודעות לגורמים והמרכיבים שלו.
הסבל הופך לפרספקטיבה של הסובל המתחיל לראות את כל העולם דרך נקודת המבט של הסבל ומקשט את העולם ברגשות התומכים בחוויה ועוזרים לייצר עולם המשקף בחזרה סבל. זו הסיבה שאנשים מפוחדים יראו עולם מאיים, אנשים זועמים יראו עולם לא הוגן שאיכשהו מתארגן נגדם, ואנשים אשמים יראו עולם בו אין להם מקום להיות מי שהם.
גם כאשר הסובל מפתח תשומת לב לסבל ופוסקת לאט ההתעסקות שלו בעולם וכך גם הטלת האשמה על העולם כגורם הסבל, הסובל בוחן את הסבל מנקודת המבט של הסובל ומנסה להפטר ממנו:
החרד מפחד מהחרדה, האשם מרגיש לא מספיק טוב כי יש לו אשמה, המדוכא מתעצב אל מול העצב, והקורבן מרגיש מתוסכל אל מול חוסר האונים שלו.
להתקדמות בדרך נדרשת שינוי פרדיגמה אשר מאפשרת לקחת צעד אחורה ולראות לא רק את הסבל הנובע מהרגש המתבטא בתחושות הגוף אלא גם להבחין באנרגיה של נקודת המבט דרכה צופים במתרחש. להביט במתרחש בעיניים טובות, loving kindness, חמלה וסבלנות, ולתת לדברים להיות כפי שהם בלי פרשנות ואמונות על מה שהם.
לשם הדבר ידרש גם היפרדות מהמונח סבל. החוויה היא כפי שהיא ולא ההגדרה שניתן לה.
שינוי הפרדיגמה מתאפשר בעזרת תרגול מדיטטיבי והרהור על סליחה.
״שום דבר לא משנה חוץ מאהבה, ואהבה לא רוצה לשנות דבר, ולכן היא משנה הכל״ – עמיחי זלינקובסקי.
הבחירה בסבל
השחרור (לטינגו) של כל הסיבות למעלה מוביל לגילוי הבחירה.
התרגול מאפשר לשנות את נקודת המבט ולזוז מנקודת המבט של הסובל אל נקודת המבט של חווה הסבל (expeiencer) ומשם אל הצופה (witness). שינוי נקודת המבט מאפשר להפסיק לטבוע בחוויית הסובל ולהתחיל להתבונן בהרגלים ובבחירות של האגו כפי שהן.
בשלב הזה גם מתפתחת האפשרות לבחור אחרת.
אל מול התגלות הבחירה נהיה ברור שלפעמים הבחירה היא בסבל, וכאשר זו הבחירה, אין ברירה אלא להתמסר לבחירה הזו. זו בחירה שנעשית מתוך הרגל ונאיביות של האגו המרגיש אשליית ביטחון בסבל ומזדהה עם הסבל.
התודעה הרחבה ונקודת המבט של הצופה יכולה לאפשר לאגו לסבול מתוך ידיעה שהיא עצמה נפרדת מהאגו ואינה סובלת בעצמה. כך מתרחשת חוויה ייחודית בה יש כביכול סבל אך האני לא סובל מכיוון שההזדהותת נמצאת במקום אחר.
חשוב להמשיך להיות בתשומת לב ולא לטבוע בהרגלים הישנים המנסים לברוח מהסבל וכך בעצם מעודדים את התחזקותו. קבלת הסבל כפי שהוא מבלי להתעסק בתרגילים מנטליים שמיועדים לסילוקו, מעודדת את האפשרות לבחור מחדש – לשוב לבחור באהבה. לבחור לראות עולם מדויק ותומך היודע יותר מהאגו ומאפשר לתת ולקבל בשפע. להזכר שהכל כבר אלוהים, הכל כבר אהבה, ושאני חלק מהכל ולכן אני גם אהבה.
חיסול ההתמכרות
כותב שורות אלו עוד לא חווה את העלמותה המוחלטת של ההתמכרות ולכן לא יורחב עליה מעבר למה שידוע ממורים שעשו את הדרך. עם זאת, אין צורך להעלמותה המוחלטת של ההתמכרות על מנת לחיות חיים ללא סבל מכיוון שנקודת המבט משתנה וישנו זיהוי של הזדהות עם סבל ובעקבותיו שחרור מהיר של החוויה.
עם תרגול מתמשך ניתן לחסל את ההתמכרות של המיינד והאגו לחוויה. הדבר נעשה קל יותר כאשר פוסקת לחלוטין ההזדהות עם האגו. לשם כך יש צורך לזהות את התשוקה של האגו לחוויה ולשחרר אותה כפי שעושים עם כל חוויה אחרת. זהו השער האחרון בדרך אל ההארה.